<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' זכריה בן אבקולס</h1>
<h2>דף קמג.</h2>
גרסי' במס' שבת בשלהי פרק נוטל אדם, ב"ש אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וב"ה אומ' מסלק את הטבלא כולה ומנערה, מעבירין מעל השלחן פירור' פחות מכזית ושער של עפולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה, ובגמרא אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודא וב"ה כר' שמעון, ומסקנא שיער של עפולין מני ר' שמעון דלית ליה מוקצה וכו', עד הני גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטלינהו הואיל וחזיין אגב אימיהו מדפרסייתא אסור לטלטולי, שמואל מטלטל להו אגב ריפתא, רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא, רב ששת זריק להו בלישניה, רב פפא זריק להו אחורי המטה אמרו עליו על ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו לאחורי המטה וזורקן כך הגירסא של משנה ושל ר' זכריה בתלמוד דידן. הילכ' הוצרך רב נחמן דלית ליה מוקצה לומר אין לנו אלא ב"ה כר' שמעון והכי נמי גרס בתוספתא דשבת פ' א"ר יהודא [פי"ז], ב"ה אומ' מגביהין וב"ש אומ' מסלק הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש אלא נוטל ומשליך אחר המיטה, ונראה הפי' דנוטל, נוטל ואוכל, ומשליך, משליך הגרעין בחזרת פנים אחורי המיטה דאין לפרש נוטל בידו הגרעין ומשליך. ראיתי לפרש כאן ההלכה שנתקשו בהם התוספ' ריב"א וגם אנו כמה פעמים לפי פירש"י שפי' מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין עצמות קשים והן ראויין למאכל כלבים, ובקליפ' פי' קליפי אגוזי' ולא פ' למה הן ראויין דהא תניא בפ' מפנין [שבת קכ"ח ע"א] ת"ר מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים בשר תפל מפני שהוא מאכל לחיה ותפל זה פירש"י תפוח מסריח שאין ראוי לאדם ועומד לבהמה אבל קליפין לא אמר, ואי הגבהה דהכא טילטול הוא וקליפין מותר' א"כ הא דאמרינן ושער של עפונין מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה וקתני מעבירין, מעצמות וקליפין הוה ליה למיפרך וכן גרעינין דתמרי דמסקינן דארמייתא שרי לטלטולינהו דחזיין אגב אימן אבל לא דפרסייתא, אי לאו דעביד להו כשמואל דמטלטל' להו אגב ריפתא או כרבא אגב לקנא דמיא, בשלמא רבא סבירא ליה כר' יהודה בנולד כדאיתא בההיא שמעתא גופא אלא שמואל דסבר לה כר' שמעון מדכרכי (דמי) [דזוזי] אמאי לא מטלטלי להו בעיניהן והא חזו לבהמה כדאיתא במס' ביצה פ' י"ט [כ"א ע"ב] הל' לכם ולא לגוים דברי ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי אומר דלכם ולא לכלבים וכ"ש לגוים דאסור אבל לר' עקיבא לכלבים מותר וא"ל אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שרינן להו ביומא טבא, אלמא מאכל בהמה הן. ואין לומר דשמואל בנולד כר' יהודא סבירא ובמוקצה כר' שמעון דהא בשלהי שבת [קנ"ו ע"ב] מייתי ואף ר' יוחנן כר' שמעון סבירא על הא דמחתכין את הדלועים דאמר שמואל הל' כר' שמעון ועלה קאי ואף ר' יוחנן סבר ליה כר' שמעון דמייתי מהא דמגביהין דהיינו נולד, ועוד יש לתמוה כל אילו האמוראים למה לא היו עושין כמשנתינו (ומה היא האמוראי) ותו מאי האי דקתני בתוספת' זכרי' בן אבקולס לא כב"ה ולא כב"ש משמע דהוא החמיר יותר ולא אחרים והא רב ששת והא רב פפא דזריק להו אחורי המיטה ורב ששת בלישניה. הילכך נראה לפרש כך מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפי, עצמות דומיא דקליפי, דקליפי משמע שאין ראוין לאכילה לא לאדם ולא לבהמה כגון קליפי אגוזין היל' אף עצמות כל כך גרועין שאין ראוין לאדם ולא לבהמה, היל' לא התירו לטלטלן כשאר אוכלין העומדין למאכל כגון נבלה לכלבים וחצב ושאר דברים שראוין לבהמה שמטלטלין לכתחילה בכלים לא התירו אלא לסלקן ביד מעל השלחן דוקא ולא לשאר טלטול לב"ש ולב"ה אפילו סילוק ביד אסור אם לא על ידי סילוק השולחן ומנערה מפני שאינן ראוין למאכל בהמה, דהאי דשרינן נולד לר' שמעון בנולד הראוי לבהמה בשבת או בי"ט להסקה דאמרי' מאתמול דעתיה לאכילה דאדם והנפרד ממנו אע"פ שלא היה ראוי לבהמה בעודו מחובר דאוכלי אדם לא מקצי ליה לבהמה מ"מ כיון דראוי לאחר כך לבהמה אין זה נולד האסור לר' שמעון אבל מידי דלא חזי כלל לבהמה אעפ"י שבא מכח מאכל אדם אסור לטלטל להדיא מיהו כיון דמיעקר מותר לטלטל אגב אמו אפילו לאחר פרישתו דלא חזי, מהני מיהא לסלקן מעל השלחן בידים ולא יותר, ולב"ש וה"ה לר' יהודא דמחמרי בנולד אפילו אם הוא ראוי לא התירו אלא לסלק הטבלא ולנערה. והיינו דקתני סיפא מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית (מחצר) [ושער] של עפולין מעבירין היינו מטלטלין טילטול להדיא וכדמסיים מפני שהוא מאכל בהמה, הני הוא דהוי מאכל בהמה מכלל דרישא לאו מאכל בהמה נינהו דהיינו עצמות וקליפין שאין ראוין כלל לבהמה. ולישנא הכי מוכח דהכי קתני מגביהין מעל השלחן והגבהה משמע סילוק ולא יותר, ובסיפא קתני מעבירין, מעבירין משמע למקום רחוק דהיינו טלטול, והיינו דמסקינן בגמרא שער של עפולין מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה וכיון דלית ליה מוקצה ותלי הכא טעמא בראוין לבהמה מאכל בהמה מטלטלין לכתחלה כמאכל אדם אבל רישא לא. והשתא לא תקשי ההיא דפ' מפנין [קכ"ח ע"א], ת"ר מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, וסתמא קתני דמשמע בין לר' יהודא בין לר' שמעון, לר' יהודא כגון (שהוחלצו) [שהוקצו] מאתמול, לר' שמעון אפילו היום דומיא דבשר תפוח אלמא דעצמות הראוין לכלבים מטלטלין לכתחלה כאוכלי אדם אבל בקליפין לא איירי דהנהו לאו ראוין נינהו. והא דגרסי' הכא הני גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטול' משום דחזיין אגב אימייהו לבהמה קאמר או בשאר אוכלין אפילו לר' יהודא, ודפרסייתא אסור לטלטולינהו אפילו לר' שמעון אלא מגביהין אותן מעל השלחן דבשבת עסקינן דכיון דפרסייתא נינהו אין עומדין למאכל בהמה אע"פ שהבהמה אוכלת אותן אינן מיוחדין כשיער של עפולין ושל עדשין שהן מיוחדין ממש שלא על ידי הדחק דרובן להסקה עומדין מפני שאין עומדין לבהמה אלא בשביל הדחק אוכלין אותן לפי שאין מאכל נדבק בהן, היל' שמואל מטלטל להן טילטול גמור אגב ריפתא אפילו לבהמה דכיון דקצת ראוין ונולד לית ליה אבל עצמות וקליפי' שאין ראויין כלל דכל כך קשים שאפילו כלבים אין יכולים לאוכלן אף על ידי הדחק אפילו אגב ריפתא לא מטלטלין אלא מגביהין אותן מעל השלחן ולא יותר דמעיקרא להכי קיימי ולא גזרו עליהן שלא לטלטלן כלל כאבנים, ורב ששת זריק להו בלישניה להני גרעינין דלא היה רוצה שיבוא לידי טלטול שאם יגביהום היה חושש רב ששת שמא יטלטלם, וכן רב פפא, אבל ר' זכריה בן אבקולס היה מחמיר להחזיר פניו לאחורי המיטה וזורקן ואפילו אם היה אוכל ונשתיירו הגרעינין על השלחן לא היה מיקל אפילו כב"ש לנערן מעל השלחן אלא מניחן כמו שהן כל השבת כאילו נעשה השלחן מערב שבת בסיס לדבר האסור, והיינו דתניא שלא היה נוהג לא כב"ה ולא כב"ש, אבל רב ששת ורב פפא אם הותירום על השלחן נוהגין או כר' יהודא או כר' שמעון והיינו דוקא בשבת אבל בי"ט לר' יהודא דאמר בבמה מדליקין [כ"ט ע"א] מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעינין דין י"ט כדין שבת, לר' שמעון מסיקין. והתם (בפרהסיא) [בפרסייאתא] פליגי דאי בארמייתא אפילו ר' יהודא מודה דהיינו תמרים כדקא מסקינ' התם במעשה דרב ור' חייא. והא דמסקינין במס' ביצה פ' י"ט [כ"א ע"ב] דא"ל אביי לרב יוסף לר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שרינן להו, ופירש"י כיון דלאדם לא חזו ומאתמול נמי לא מקצי להו לבהמה דאוכלי אדם נינהו וסופלי לאדם לא חזו היכי טרחינן בהו, ומתוך פי' רבינו משמע בסופלי שאכל התמרים היום, ופשיטא דר' יוסי כר' שמעון סבירא ליה דמסיקין בגרעיניהן, ותימא מאי האי דא"ל תינח דביבשתא רטיבתא מאי, היל' נ"ל הני סופלי פי' סופלי ודאי גרעיני תמרים הן וכשהאוכל נפרד מחדש מן הגרעין נקרא גרעיניהן כדקאמר מסיקין בתמרים אבל לא בגרעינ' לר' יהודא, ובלשון ארמי נקראו קשייתא, כל שעה שאוכל בתמרים, אבל כשאדם אוכלן ומשליכן ואינו חושש עליהן וצוברן או משליכן כדי להסיק או להטיל לחפירה שהבהמות מצויות שם כדאמר אמימר בהשותפין [ב"ב י"א ע"א] האי פירא דסופלי יש לו ד' אמות נקראו סופלי, והשתא א"ל אביי לרב יוסף לר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לבהמה אלמא כל מידי דלא חזי לבהמה לא טרחינן ביה אם לא שיהא ממש עומד לבהמה כגון נבלה לכלבים ודילועין לבהמה וכ"ש תבן וקש, אבל סופלי אין מייחדין אותן לבהמה ואעפ"י שלפעמים אוכלין אותן, דבשלמא לרבנן דאמרינן אפילו אב מלאכה הותרה לבהמה בי"ט כ"ש למיטרח באוכלא דעל ידי הדחק דטרחינן ושדינן להו אלא לר' יוסי כיון דאין מיוחדין לבהמה היכי מטלטלינן להו ומסיק הואיל וחזיין להסקה פי' צבירת הסופלי כדי להסיק הני (קריעתן) [גרעינין] ואגב הכי מטלטלו אף לבהמה ביבישין ורטיבי להסק גדול, ורבנן סברי כיון דמצינו למיטרח למאכל בהמה עיקר צבירתן למאכל בהמה, והיינו דקא מסיק תינח בי"ט דאיכא הסק ומשום הכי קא שרי ר' יוסי הגלילי אף לבהמה, בשבת מאי איכא למימר, דבשלמא לרבנן מגו דביום טרחינן בהו לצורך בהמה נמצא כאילו כל השנה מיחדים לה הילכך בשבת נמי טרחינן בהו ואע"ג דאינן מיוחדים ממש כתבן וקש הא רובא להסקה קיימי כיון דמסיק דעתיה דאין הסק בשבת טרח בהו לבהמה, לר' יוסי הגלילי מאי איכא למימר כיון דכל השנה אין רובה עומד לבהמה בי"ט נמי לא מטלטלין לבהמה אלא משום דחזו להסקה, בשבת היכא מטלטלינן להו, ודוחק לפרש דהא דקפריך בשבת מאי דלדברי הכל קפריך ואפילו לרבנן דשבת לרבנן במאכל בהמה כר' יוסי בי"ט היל' פריך בשבת בדברי הכל מאי, דאין זו שיטה כיון דכולה אדר' יוסי הגלילי מסקינן הילכך יש לפרש דאף בשבת מסיק כמו שפרשתי, ומשני היינו טעמא דבשבת מטלטלינן משום דאגב ריפתא שרי כשמואל, פי' כיון דקצת ראויין לבהמה פירורין שנשתיירו אי נמי פתיתין שנשתיירו לפניו או אפילו רוצה לפזר פת עם אותן סופלי מותר לערב ולהאכיל לבהמה והוא הדין נמי אם רוצה לערב עמהן שעורים כדי שתהא אוכלתן אילו אגב אילו, ואין לדמות כאן והא לא התירו ככר אלא למת בלבד שהרי אין הפ' אגב ריפתא דהכא שיביא פת או ככר שלם ואגב זה יטלטל ויניח הפת אחרי כן במקום שירצה, לא כי אלא אגב ריפתא אגב תערובת, והיינו דקא מסיק עושה אדם כל צרכו בפת אע"ג דהיה לנו לומר כיון דבעינייהו אסירי הני סופלי אין להפסיד אוכלי אדם בשביל לטלטלו, היל' אשמעינן דשרי ועושה אדם כל צרכו בפת ואפילו להביא פתיתין בזיתים לערבן עם אלו, ומעתה נ"ל דאין ההלכות קשות זו על זו, דההיא דבמה מדליקין [כ"ט ע"א] דא"ל ר' חייא לרב כנגדו בי"ט אסור משום דסבר לה כר' יהודה וכדפרישית.
